האם אושר היא חוויה ששייכחת לעתיד? לעבר? או להווה?

אני יודע שאני הולך לדרוך פה על כמה נקודות לא קלות ולהגיד כמה קלישאות, אבל זה נושא שלי מאוד חשוב להתייחס אליו. אני מניח שכולם רוצים להיות מאושרים ואני רוצה לשאול אתכם, האם צריך ללכת, לנסוע או לטוס לאנשהו בשביל להיות מאושר? האם צריך לקנות משהו? האם צריך לחכות לזמן הנכון? או לאירוע הנכון?

האם האושר נשאר בעבר? האם מישהו העניק לנו את האושר? האם רק ייחודי סגולה יכולים לחוות אותו? או יכול להיות שהאושר תמיד שם בשבילנו ורק מחכה שנתייחס אליו? יכול להיות שאם רק נאפשר לעצמנו לשכוח מהדאגות והפחדים לו רק לרגע קט, האושר מיד ימלא אותנו?

אפשר לדבר ולדון בנושא האושר שעות וימים ארוכים, לקרוא אינספור ספרים או להתמסר לדת או גורו כלשהו. לכן ברצוני לתת פרספקטיבה אחת או שתיים בנושא מבלי לנסות לסתור או לאמת אמונה או פרדיגמה כלשהי וכן לעורר את המחשבה לגבי המושג "אושר".

"אושר זה כשמה שאתה חושב, מה שאתה אומר ומה שאתה עושה נמצא בהרמוניה" מהאטמה גנדי

זכרונות של אושר

במהלך טיול ג'יפים בצפון תאילנד הגענו לכפר חקלאים ממש קטן. לא היה שם חשמל, סופרמרקט, זארה וכמעט כל דבר אחר שאנו רגילים אליו. קבלת הפנים של התושבים הייתה מאוד חמה וחייכנית ועטפה את כולנו באהבה. הילדים שיחקו עם כדור מאולתר וצחוקם נשמע ברחבי הכפר.

תחילה הסיטואציה הייתה טיפה מוזרה, כי מיד שמתי לב לתנאים הקשים שהם חיים ואמפתיה ורחמים מיד התעוררו בי. אך במהרה הבנתי שאין על מי לרחם, כי כל אדם שהכרתי שם היה כל כך מאושר ושמח. מסוג האושר הזה שאי אפשר לזייף, זה שמתפרץ דרך כל הגוף וגורם לעיניים לזהור.

זו הפעם הראשונה שנתקלתי באנשים מאושרים שיש להם כל כך מעט, מה שגרם לי לחשוב ולשאול את עצמי, למה בעיר רוב האנשים מסתובבים עם פנים נפולות וללא ברק בעיניים? למה רוב האנשים שנוסעים ברכבי היוקרה, מתלבשים במותגים לרוב לא מחייכים? ולמה דווקא אלה שעל פניו יש להם מעט מסוגלים לחייך מכל הלב?

במהלך השנים הסתבר לי שזו תופעה שכיחה. במקומות עם תנאי מחיה קשים, עוני וחוסר בדברים "בסיסיים" פגשתי אנשים עם אושר טהור, שנתנו לי חיבוק חם, שהיו מוכנים לחלוק איתי את המעט שהיה להם מבלי לבקש שום דבר בתמורה. כשאני נזכר בחיוכים הלבנים, בעיניים הזוהרות ובחום האנושי, עולה חיוך על פניי ואני מרגיש מאושר.

תנסו ביחד איתי

תסגרו את העיניים (אחרי שאתם מסיימים לקרוא את הפסקה) ותזכרו ברגע שבאמת הייתם מאושרים, רגע שהפיג את כל הפחדים והדאגות ומילא אתכם בחום, ביטחון וחיוך שפרץ מבפנים. תאפשרו לעצמך לחזור לרגע הזה ולראות את מה שראיתם דרך העיניים שלכם, להרגיש את מה שהרגשתם, לשמוע את מה ששמעתם ולטעום את מה שטעמתם. תאפשרו לעצמך לחזור לחלוטין לרגע הזה.

הצלחתם? אם כן אני מקווה שזה גרם לכם להרגיש מאושרים גם אם זה לזמן קצר.

להרגיש מאושר

תחושת האושר מגיע מבפנים, היא לא מגיע מבחוץ פנימה, ע"י שליח של wolt (למרות שזה מאוד כיף לקבל את האוכל שלך). חווית אושר תמיד מלווה בהפרשת הורמון שנקרא אנדורפין (אם לדייק זה נוירוטרנסמיטר). מחקרים הראו שהמוח האנושי לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות, כשבן אדם נזכר ברגע אושר אמיתי, הגוף מפריש את אותה כמות אנדורפינים כפי שהפריש בסיטואציה עצמה. כלומר בעיקרון ע"י דמיון וזיכרון ניתן לחוות תחושת אושר אמיתית מבלי לקום מהכיסא. תחילה זה אולי נשמע לכם מוזר, אבל אם הצלחתם בתרגיל שכתוב מעלה, אתם יודעים שזה נכון. גם אם לא הצלחתם, עם הנחיה וקצת אימון אני בטוח שתצליחו.

אם עדיין לא השתכנעתם תחשבו על פחד. ניקח לדוגמא פחד קהל. אם פעם חוויתם כזה, אתם יודעים שמספיק רק לחשוב על הסיטואציה בה אתם עומדים מול חדר מלא באנשים ומתחילים לדבר וכבר הדופק עולה ומתחיל להיות חם. למה? גם כאן המוח לא יודע להבדיל בין הדמיון למציאות, לכן מספיק שרק דמיינתם את הסיטואציה, הגוף מתחיל להפריש הורמוני לחץ ביניהם אדרנלין וקורטיזול שגורם לכל התחושה הפיזית הלא נעימה שאתם חווים.

חיים מלאים בחוויות

אנו יצורים חברתיים שתמיד צריכים להרגיש שייכות לחברה בה אנו חיים. בעולם המערבי, ביחוד לאלה שגרים בעיר, יש לכך לא מעט חסרונות. במיוחד בעידן האינסטגרם והרשתות החברתיות. היום בשביל להרגיש שייכים אנחנו "צריכים" בגדים ממותגים מסויימים, ללכת למסעדות שוות, לנסוע ברכבים טובים, להחזיק באייפון הכי חדש, לנסוע לחופשות אקזוטיות, להיות בדיאטה, להתאמן בחדר כושר, לעבוד בהייטק ועוד. נוצר המון לחץ פסיבי שמחייב אותנו להיכנס ל"מירוץ השייכות". הבעיה במירוץ הזה שאין לו קו סיום ואין לו מנצח. כולנו מפסידים.

חוויות ממלאות את העולם הפנימי, עולם האושר. לעומת חפצים שממלאים את העולם החיצוני, עולם האגו. החוויות שחוויתי תמיד איתי, ללא קשר לאיזה נעליים אני לובש, כמה קילו אני שוקל או באיזה רכב אני נוסע. הן שם בשבילי ברגעים הקשים, ברגעים חסרי השראה, ברגעים בהם האושר חולף והחיוך נעלם מפניי. כמו חברים טובים, הן תמיד יפרגנו, יתנו חיבוק, ירגיעו אותי בקלילות מעלה חיוך "הכל טוב, רק תחייך" או יתנו את הדחיפה ברגעים בהן אין מוטיבציה ולא בא לקום מהספה.

חוויות אף פעם לא יתקלקלו, יאבדו מהערך שלהן או פתאום לא יהיו באופנה. אפשר לחלוק אותן עם משפחה, חברים ואנשים זרים מבלי לרצות או לבקש משהו חזרה. גם כשחלקתם את החוויה עם המון אנשים, היא עדיין שלכם.

אני מאמין שאם נמלא את העולם שלנו בחוויות, האושר ימלא את ליבנו, ידליק את עינינו ויהפוך אותנו לאנשים יותר סובלניים, אדיבים וחמים כמו תושבי הכפר ההוא בתאילנד הרחוקה.

אז מה החוויה הבאה שלכם?

*אשמח אם תשתפו בחוויות שלכם ובמחשבות שלכם בתגובות